יענקלה (יעקב) סלע -15.08.1936 -19.08.2009 קיצור תולדות חיים
יענקלה סלע, נולד ב-15 באוגוסט 1936, בחווה חקלאית, בפולין, על גבול רוסיה, להוריו, מלכה ומאיר פוקס, שהיו בעלי החווה הזו ונפטר בכפר מנחם ב-19 באוגוסט 2009, בהיותו בן 73 שנים וארבעה ימים.
בהיותו בגיל שלוש שנים, פרצה מלחמת העולם השנייה ומשפחתו התחלפה עם משפחה אוקראינית בחוותיהם, מאחר ושטח החווה של משפחת פוקס, נכבש ע"י הגרמנים. אך משפלשו הנאצים לברית המועצות, ב-22 ביוני 1941, רוכזו כל היהודים באזור בגטאות והנאצים החלו ברציחתם השיטתית וההמונית. משפחתו של יענקלה רוכזה בגטו ברז'נו, שבאזור ווהלין. בעוד שהאב ושלוש אחיותיו של יענקלה, נשארו בגטו ונרצחו על ידי הגרמנים, ניצלו יענקלה ואחותו טובה ואמו, הודות לכך שיענקלה סרב לחזור לגטו והם ירדו מהעגלה שהובילה אותם ממקום עבודתה של אמו והסתתרו בשדה חיטה וכך ניצלו חייהם. גם ברכה, האחות הבכירה, שהייתה במקום אחר ניצלה.
במשך כשלוש שנים הם הסתתרו ביערות, רעבו ללחם וסבלו ממצוקה בלתי אפשרית. מששחרר הצבא האדום את האזור, בהדפו את הגרמנים הנסוגים מערבה, החלו יענקלה, אמו ושתי אחיותיו לצעוד בעקבות הצבא המשחרר והמנצח, בחזרה לפולין ויענקלה שהה בבית ילדים של לנה קיכלר, עד תום המלחמה.
בשנת 1945, החל המסע של המשפחה שניצלה לארץ ישראל, בדרכי הבריחה וההעפלה, כשהם גונבים גבולות, מתחפשים לבני לאומים שונים, עד שהגיעו לנמל לה ספציה שבאיטליה. שם, בעקבות המאבק ,שהסעיר את כל היישוב היהודי בארץ ואת העולם הנאור, הם הורשו, סוף, סוף, באפריל 1946, לעלות ארצה באוניית המעפילים "דב הוז".
בראשית דרכו בארץ, שהה יענקלה בקיבוץ עין השופט, אך הקליטה שלו שם לא הייתה מוצלחת ולכן, הביאה אותו אחותו לכפר מנחם וכאן הוא התקבל במאור פנים ובשמחה על ידינו ,ילדי קבוצת "הסלע " וכן ע"י מורנו המיתולוגי, מייטק קנטור, שהיה כעבור זמן לגיסו. מאז, משנת 1946, כשיענקלה היה בן 10 ועד מותו אמש, במשך 63 שנים, לאחר מאבק גבורה ממש, במחלה הקשה וחשוכת המרפא, היה יענקלה חלק מרכזי ובלתי נפרד מנוף קיבוצנו.
אין שום חבר אחר בכפר מנחם, שיש עליו בארכיון שלנו, כל כך הרבה חומר, מדהים בהיקפו, על פועלו בקיבוצנו, בתנועה ובאזור, כפי שיש על יענקלה סלע.
לאחר שפשט את מדיו כקצין משירות הקבע בצה"ל, החל יענקלה את פעולתו הענפה, המסורה והפורייה בקיבוצנו. כאן הוא הקים יחד עם מיכל את הקן המשפחתי החם והנפלא שלו ולא היה איש כה מסור כמוהו למשפחתו, למיכל רעייתו ,לילדיו: תמיר, רינת, טל ואבישי –אבשי ובני זוגם וכן לנכדיו. את כולם הוא אהב אהבת נפש ולכולם הוא נתן את מיטב מרצו ודאגתו.
והנה כמה מנקודות הציון המרכזיות של פועלו של יענקלה: סוף שנות החמישים וראשית שנות השישים –מרכז הפרדס והמטעים.
1968 – יוצא ללימודים גבוהים בכלכלה בפקולטה לחקלאות שברחובות.
1970 -1973 – מרכז המשק שלנו.
1979-1983, פעיל מרכזי במחלקה לכלכלה של הקיבוץ הארצי.
1983 – מזכיר המוסד החינוכי "צפית"
.1987 -1990 – גזבר הקיבוץ .
1990 והלאה, במשך כמה שנים , מנהל "משקי הדרום".
1988 –נבחר לנציג של כפר מנחם בהנהלת המועצה האזורית "יואב".
החל מאמצע שנות התשעים ועד הימים האחרונים ממש –חבר באין ספור ועדות, צוותים, קבוצות דיון והכנה ומוביל את התהליכים המרכזיים של השינויים בכפר מנחם, תוך התנגדות נמרצת של נאמני השיתוף הקיבוצי.יענקלה מוביל את הפרטת המזון, את הקמת השכונה, (ההרחבה ), את ההכנות להנהגת התואם –התקציב האישי המשולב -2003 ואת הנהגת רשת הביטחון וההפרטה המלאה -2006.
במשך שנים לא מעטות הוא משמש כתמחירן ראשי ומציג בפני החברים את המצב הכלכלי והמשקי.
באמצע שנות האלפיים הוא משנה כיוון ומחליט לעסוק בנושאי הפנסיה, ביטוח תאונות עבודה ועוד נושאים לטובת החברים, שהוזנחו במרוצת השנים.
בר הפלוגתה הראשי של יענקלה, בנושאי ההפרטה וכן חולק על הרבה מהשקפותיו ומהלכיו באשר לעתיד הקיבוץ , הייתי אני, המספיד אותו עתה ביגון עמוק, כהספד חבר ילדות ונעורים, ששום מחלוקת, מרה ככל שתהיה, לא יכלה להעיב על הידידות הבסיסית והשורשית שבינינו. יענקלה השכיל להוביל את מהלכי ההפרטה בסובלנות, בסבלנות, בהתחשבות ומנע מקיבוצנו את הקרע החברתי העמוק, שאפיין כל כך הרבה קיבוצים במהלך השינויים המפליגים.
אין מילים לתאר את גודל האבידה עם הסתלקותו של יענקלה. אין מלים הולמות להביע את גודל ההתפעלות ממאבקו במחלה האכזרית, כשגורלו נחרץ והוא לא מרים ידיים. אין מלים לבטא את הוקרתנו למיכל, בעיקר וגם לשאר בני המשפחה שליוו אותו במאבקו הנחוש וההרואי.
כולנו משתתפים באבלה הכבד של המשפחה ולוחצים את ידיה ברגשי חברות עמוקה. צערם הוא גם צער כולנו.
החלל שיענקלה הותיר אחריו לא יתמלא לעולם אבל זכרו יישאר וינון תמיד והוא מונצח בפועליו ובמעשיו, שתמיד יישארו, כהשארת הנפש, גם אחרי לכתו מאתנו לתמיד.
נחום שור, דברים על הקבר 20.08.2009.
יענקלה היקר,
נפרדנו ממך טרם עת.
העצב רב, על תחושת האובדן וצער הפרידה, ועל כך שנשארנו בלעדיך.
ביום קבורתך, למדתי עליך המון, פועלך רב השנים, יוזמותיך השונות ומנהיגותך.
בחלק האחרון בקורות חייך המרתקים נמצאת אגודת היישוב החדשה.
שם הכרנו, במסגרת פגישות הועד, בצעדים קטנים של בניית אמון. לקח לי זמן להכיר ולהבין, אני עדין לומדת.
היום אני יכולה להעריך יותר מכל את החוסן, שלוות הנפש וניסיון החיים שלך שנתן לך את היכולת לספוג, לקבל ולהגיב בבגרות ובשקט על השאלות, התהיות וגם הטענות הלא פשוטות שעלו בדרך.
תחסר לנו מאד בכל תהליך הדיונים, המחשבות ובהובלת הדרך.
אנו רואים את חזונך כצוואה שצריך להגשימה, בניית ישוב פעיל, איכותי ומגוון.
אנו נעשה כל מה שנדרש וככל שביכולתנו על מנת להגשים מטרה זו
יהי זכרך ברוך.
דלית גדיש
