קיבוץ כפר מנחם
חסר רכיב

עלון יום העצמאות, אפריל 2009

27/04/2009
עלון יום העצמאות

גליון מספר 168

יום העצמאות אייר התשס"ט, אפריל 2009

      

 

   

חג שמח לכולם,

 

עונת החגים האביבית בעיצומה, עברנו את חג הפסח בו התקיים ליל סדר קיבוצי לצד סדרים משפחתיים... בין לבין יום הילד ויום העצמאות רווי האירועים היישוביים כבר כאן.  ראוי לציין ולהודות  לצוות התרבות ושנות ה-70 שעבד בתקופה זו במלוא המרץ והפיקו שלל אירועים אשר הקדישו להם הרבה מחשבה כוחות יצירתיות ורוח התנדבות. 

 לאחר שתי אסיפות שעסקו בתקציב המבטא את מרחב הפעילות היישובי הוא אושר ואנו מודים לכל מי שהגיע, הצביע והשפיע ובמיוחד לחברים אשר ישבו בקלפי ותרמו מזמנם.

אנו ממשיכים ובוחנים הצעות להנה"ח יישובית כאשר תוך כדי תהליך בדיקת הצרכים הסתבר לנו כי חשובה שתהיה למערכת זו נוכחות מערכת  ביישוב היות ומדובר בארגון "נושם" אשר צרכיו דינאמיים. יש לציין, כי דבר זה מקשה על מציאת פתרונות הולמים.

בימים אלה מערכת החינוך עושה הכנות לשנה הבאה מבחינת תכנון הבתים המשמעויות הכספיות וארגון הצוותים על כל אלה אתם מוזמנים מאוד לשמוע הן בפורום ההורים והן באסיפת היישוב שתעסוק בנושא החינוך. בשל ימי הורים בצפית יזוז תאריך האסיפה וזאת לאחר שקבלנו פניות של תושבים המעוניינים להיות שותפים לאסיפה אך בתאריך זה מחויבים ליום ההורים.     

ברצוננו להכניס לאתר וכן להפיץ  "ספר טלפונים יישובי" שיכלול מספרי טלפונים, פלאפונים וכתובות מייל. במידה ויש משפחה שאינה מעוניינת שנתונים אלה יופצו אבקש כי יודיעו לי על כך.   

וברוח חגיגות העצמאות נדמה כי נושא העצמאות מאוד רלוונטי ביישוב.

עצמאות מביאה עימה יכולת לקבל החלטות מחד ומאידך אחריות להחלטות. בתהליך התפתחותו של ילד אנו רואים מעבר הדרגתי מאוד מתלות מוחלטת בסביבתו, ובעיקר  בהוריו, לעצמאות הדרגתית בכל פעם בעוד נושא, בעוד מטלה. תהליך זה רצוף  כישלונות, הצלחות, התלבטויות: האם יוכל לצעוד לבד וניתן לעזוב לו את היד? האם הוא כבר יכול ללכת לבד לגן השעשועים? האם כבר הגיע הזמן לתת לו דמי כיס? ובהמשך העולל כבר מוגדר עצמאי ועדיין הוריו רוצים אותו קצת תלוי- שיתייעץ, שלא ינסה את כל מה שאנחנו כבר ניסינו עוד ועוד. תהליך זה מאפשר הן לילד והן לסביבתו אפשרות להסתגלות איטית.  העצמאות מביאה איתה מחד את הסמכות והחופש לקבל החלטות ומאידך את האחריות.

ואם נשליך זאת לרמת היישוב הרי שלא מזמן קיבל עצמאות – יש ועד נבחר, וכעת יש אפילו תקציב יישובי.  היישוב ומוסדותיו לומדים כעת את מרחב העצמאות הקיים ואת משמעות העצמאות היישובית בה לכל חבר אגודה הזכות לקחת בה חלק.

מחד, היותנו  יישוב קטן מאפשר מעורבות והשפעה רבה על קבלת החלטות מחד ומאידך, רמת התלות של הפרט בסביבתו, בזולתו ובמערכות השירותים הינן גבוהות יותר. ייתכן ובטווח הקצר התחושה המשמעותית היא של הגברת התלות אך נדמה לי כי בטווח הארוך נחוש כולנו את יכולת ההשפעה והמעורבות על הרמה הרחבה יותר, היישובית.  

 

                                                          בברכת חג שמח ועצמאי,

 

                                                                   חמוטל דויטשמן

                                                                   מזכירת היישוב

 

         

 

יום עצמאות שמח לכולם

 


 

 

כל מקרה

יכול היה לקרות.

חייב היה לקרות.

קרה מוקדם יותר. מאוחר יותר.

קרוב יותר. רחוק יותר.

 

ניצלת, כי היית ראשון.

ניצלת, כי היית אחרון.

כי לבדך. כי אנשים,

כי לשמאל. כי לימין,

כי ירד גשם. כי נפל צל.

כי היה יום שמשי.

 

מזל שהיה שם יער.

מזל שלא היו עצים.

מזל שמסלה, וו, קורה, בלם,

מסגרת, סיבוב, מילימטר, שניה.

מזל שקש צף על המים.

 

בגלל, מאוחר ש, ובכל זאת, אף-על-פי-כן.       

מה היה לו יד, רגל,

בצעד אחד, כחוט השערה

מצרוף המקרים.

 

ובכן הנך? הישר מן הרגע שעודו פעור?

ברשת היה חור אחד ואתה דרכו?

אינני חדלה להשתאות, להאלם.

הקשב,                                                        ויסלבה שימבורסקה

כמה מהר פועם בי לבך.                                  תירגם מפולנית:רפי וייכר     

 

       


       

 

   

יום הזיכרון לשואה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות  מבטאים את ההתנסות ההיסטורית של עם ישראל בזמן החדש. הם מציבים תודעה אחרת של התייצבות במהלך ההיסטוריה ובזמן וכך הם נוגעים ורלוונטים לחיינו באופן שונה מן החגים שנקבעו עפ"י מסורת חז"ל

לאחר התלבטויות ושיחות עם חברים, החלטתי להוציא גיליון זה של "בכפר מנחם".  תודה לרבים, ששיתפו פעולה ברצון רב ואף הביאו חומר מיוזמתם.                       יהודית אפרתי

 

                     מזיכרונות משה  דומב ז"ל

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה,  ציוותה הממשלה הפולנית על כל הגברים בגיל גיוס לנוע מזרחה. כתוצאה מכך הוצפו הערים והעירות במזרח פולין במאות אלפי פליטים יהודים. רבים מחברי התנועה הפכו אף הם לפליטים. הם התרכזו בוורשה וניסו להגיע לאותו חלק בפולין, שנכבש ע"י הרוסים ובעיקר לביאליסטוק.

משה דומב  ז"ל גויס לפעילות ההברחה של חברי התנועה מפולין הכבושה לריכוז וילנה. משימתו הייתה לקשור  קשר עם חברי התנועה הבאים כפליטים, משטח הכיבוש הגרמני ולכוון אותם לכיוון הגבול הליטאי.

הוא מתאר את מפגשו עם הפליטים בביאליסטוק ואת הנס שקרה

"לביאליסטוק נקלעתי באמצע נובמבר 1939 מצויד בכתובות של חברי התנועה, אבל לאכזבתי הגדולה, לכל כתובת שפניתי הבית היה מלא יהודים מרחוק באו, בני משפחה, או סתם יהודים שנקלטו עם הגל הראשון של הנדידה. מאוכזב ועייף עד מוות ובלית ברירה הלכתי לבית הכנסת למנוחת לילה. בית הכנסת היה מלא עד אפס מקום. יהודים על משפחותיהם, ביניהם ילדים קטנים התגלגלו על רצפות וספסלים ואפילו על בימת ארון הקודש הצטופפו אנשים עייפים והריחות אינם ריחות בשמים. גם אני מצאתי בקושי מקום לחלץ עצמותי. אינני זוכר אם התפללתי, או קיללתי באותו לילה. ישנתי שנת ישרים ועם שחר קרה לי נס...

עזבתי את בית הכנסת השכם בבוקר ומובן מאליו שהפעולה הראשונה הייתה לחפש מאפיה, כי לחם היה אז המצרך העיקרי בשביל להחיות את הנשמה. והנה פתאום הולכת לקראתי אחותי פולה וחיוך של אושר על פניה. לא היה זה חלום! התנשקנו, הזלנו דמעה ושתקנו. אני בגלל שהייתי המום והיא מתוך התרגשות.

התברר, שהיא ובעלה הגיעו העירה עם הגל הראשון של הפליטים והם מסודרים. יש להם דירה, איזה אושר! יהודי טוב, אלמן בודד קלט אותם ונתן להם בית לחיות בו. לא צריך להמשיך לחפש לחם.... מאושרים שמנו פעמינו לדירת אחותי. לאחר פגישה נרגשת עם גיסי, הציגה אותי אחותי בפני בעל הבית והוא בצורה היבשה ביותר הכריז:"אפילו אם הוא באמת אחיך לא ארשה לו ללון פה! במשך היום את יכולה לארח אותו, אבל ללילה עליו למצוא אכסניה אחרת". מה קרה לו ליהודי הטוב הזה? שוב אכזבה... אבל... חצי פתרון יש! גם זו לטובה. כוס תה חם, לאחר כמה ימי אוכל יבש על טהרת הלחם, טעם גן עדן. ברז מים זורמים יש, אפשר לרחוץ ידים ופנים, כמה טוב. אחות יש, האופטימיות חוזרת. גם ריצפת בית הכנסת לא סוף העולם. העיקר אפשר להתחיל לפעול..... ואולי היהודי הטוב ישנה את דעתו.. אולי.

לאחר יום של פעילות אינטנסיבית (במשימות התנועה), פניתי שוב ללינת לילה לבית הכנסת ושכבתי בין מוכי הגורל, שבע רצון מן הנס שקרה, חצי נס זה גם נס...אינני רעב, את הלבנים החלפתי, התרחצתי והתגלחתי ורצפת בית הכנסת? כבר ישנתי במקומות פחות נוחים במשך התקופה האחרונה.

בהביטי על ארון הקודש, נזכרתי שמאז כניסתי לתנועה לא ביקרתי כמעט בבית הכנסת. זיכרונות ותמונות מהעבר עלו בדמיוני... אבי עטוף טלית ותפילין, אמי מדליקה נרות שבת ומתפללת לשלום ילדיה... נרדמתי תוך תפלה בלב לשלום שארי בשר שלי, שנשארו בוורשה.

בבוקר התגשם חצי הנס השני. כשבאתי לדירת אחותי לאכול ארוחת בוקר (המושג ארוחה כמעט נשכח מאוצר המלים שלי). והנה הפתעה!  בעל הבית קורא לי ממיטתו להתקרב, מבקש ממני סליחה, "מהיום ביתי ביתך". מבקש ממני להזמין רופא ולהודיע לבנו (הגר לא רחוק) שהוא חולה. ביצעתי את בקשתו והלכתי לעיסוקי במצב רוח מרומם. אך למרבה ההפתעה, כשחזרתי "הביתה" האיש היה שרוע על הרצפה ונר דולק למרשאותיו.                                                   ספור מעניין, נכון? "                                                                                                                                                                                   

                                                                 הביאה לדפוס:יהודית אפרתי

                                   

 

 

 


          

 

 

ספורי הדר –פרק ב'

 

אנו חוגגים השנה "70 לכפר מנחם"  אבל "הדר" שייך לפרי-היסטוריה  של  קיבוצנו - -- במושב זה בשרון התקבצו חברינו כשעלו ארצה בשנות 1939-1932 וחכו בחוסר-סבלנות עד שהמוסדות הלאומיים יקבעו להם קרקע להתישבות. שם בשדה מאחורי אחד המשקים  במושב, הקימו מחנה,  "התארגנו" כקיבוץ ויצאו להתפרנס כפועלים שכירים בפרדסים של הסביבה.

 

 [    אחרי פרק קצר על ראשית שנות כפר מנחם, נחזור ל"הדר"] בינתיים נקפוץ כמה שנים קדימה לכפר מנחם שהתישב ב-1939 באזור שאמור היה להיות במדינה הערבית לפי תכנית החלוקה, עם מסמיה נקודת הגבול.  חלפו עוד חמש וחצי שנים עד  15 במאי, 1948 – ה' אייר, תש"ח, שמחה בהכרזת מדינת ישראל... וחרדה למחרת עם פלישת צבאות ערב. צבא מצרים  בשערי יד מרדכי  והם נאלצים לפנות את ילדי הקיבוץ באישון לילה. כל דרום הארץ בסכנה. ואנו קיבוץ  ספר, מתחפרים......מאי 18-  לפי פקודת מוסדות ההגנה , על כפר מנחם לפנות את ילדיו לאזור יותר בטוח.

[כאן אנו חוזרים לפרק הדר, כמובטח:]

 

אני אמא מניקה של תינוקת בת שלושה חדשים, ושלמה אישי הוא מזכיר הקיבוץ. מזכירות הקיבוץ מתארגנת במהירות.  וב-19 במאי  שני אוטובוסים "כאילו  משוריינים", עם האוצר היקר ביותר שלנו יוצאים לדרך למושבה הדר בשרון.   היו  105 ילדים, + 25 חברות - המחנכות והמטפלות, ארבע אמהות מיניקות + צוות קטן למטבח – סה"כ 25 חברות.  היה עוד אוטו משא עם ציוד.  בגדרה, עלה לאוטו  לרקה חברנו מאיר אלעזרי, שהיה מגויס,  להפרד מילדיו, רחל ודודו.  פגישה רגעית מרגשת.  ונסענו הלאה, בלווי הצבא, בהפסקות, עד שהגענו לפנות ערב למגרש הישן של קיבוצנו בהדר.  מה מצאנו?  שדה ריק, מוקף בפרדס.  שני בניינים, שאריות מטבח קודם ובריכת מים עתיקה [טנק].  החברים, שנשלחו  לעזור בהתארגנות, פרקו את הציוד והקימו שני אוהלים [8 מיטות שדה בכל אחד, בשבילנו, המבוגרות] ובית שימוש כפרי.

 

כאמור, אני כמניקה נמצאת בשיירה.... אספר כאן על תולדות הדר ב',  מתבססת על סמך  ההתכתבות ביני לבין שלמה, מכתבים ששמרתי כל השנים.

 

כשהגענו, השכבתי את בתי על שמיכה על הרצפה, וכולנו התגייסנו להתארגנות – ניקוי החדרים וחלוקת בית לתינוקות ומחלקות הפעוטים  למקומותיהם בבניינים.  ילדי הכיתות מצאו אכסון בבית הספר של המושב. [כיתת ילדי מוסד נשארו בבית ספרם בקיבוץ מעברות] סדרנו את המטבח, וגם מכבסה  – גיגיות וקרשים....

 

מזכירות הקיבוץ, בתבונה, מינתה מראש כמה חברות לוועדת הפנוי, כעין מזכירות הסניף,  כך שהתחלנו מיד לארגן את חיינו על כל צדדיהם. טלפונים לא היו, כמובן, והקשר היחידי היה דרך הדואר.... אוטו הגיע  כמעט יום יום עם אספקה ודואר .. מכתבים הלוך וחוזר.  גם חדשות מהבית ומהעולם כי רדיו לא היה לנו.

 

למחרת  ניסינו להתארגן לפי סדר היום הקיבוצי ולהעסיק את הילדים במשך כל היום.  הם כמובן מתגעגעים הביתה ומדברים על הסילו.   אחד הפעוטים  אפילו אמר שהבריכה כאן הוא "סילו מקולקל".  לגבי השעות "אחרי ההקמה", אז כרגיל הילדים הולכים להורים,  כל החברות בפינוי היו "הורים" וחלקנו את הילדים בינינו 3- לכל אחת.  נוסף לעפרה שלי, אני "אמצתי" את אביבה של מרקה ושולמית של נחמקה ולפעמים, גם נוני של תקוה . ובילינו יחד כ"משפחה".

 

ממכתב של אז: "אנחנו פחות או יותר הסתדרנו. כמובן אין  הרבה נוחיות, והמחסור של סידורים יסודיים מקשה  בינתיים על כולנו.  בכל זאת, יש לי הרושם שאין לנו אף סיבה להתאונן.  אם לוקחים בחשבון העברה פתאומית כזאת בימים אלה, הכול הסתדר יפה וכשאני חושבת על הספורים שאברהמקה ספר על פנוי ילדי יד מרדכי – על תינוקות שיצאו מהבית בלי חיתול או כף להאכיל תינוק, ונסעו שני לילות עד שהגיעו למקלט, אז קשה אפילו לפתוח פה."  יתרון היה לנו גם  לגבי  קיבוצים אחרים שנאלצו לפנות את ילדיהם לבתי ספר בעיר.  ילדינו לפחות  יכלו ליהנות  מסביבה כפרית ושדה פתוח. 

 

"הילדים הם בדרך כלל בסדר- משתוללים, מתלכלכים, צוחקים – ומתגברים כך על הקושי.  עובדות המטבח טורחות  ומכינות לנו אוכל מצוין.  החברות הן עמוסות עבודה ויש די מתיחות ועצבנות באויר, אבל אנו משתדלות להתגבר. במצב כזה האופי האמיתי של אנשים מתגלה.  בדרך כלל אני צריכה להגיד שיש שיתוף פעולה ונכונות מכל צד."

 

הדבר הכי קשה הוא לשמוע מדי פעם  "אני רוצה אמא" מפי הקטנים. לרוב, הם עסוקים ושמחים לאורך כל היום, אבל לעתים רחוקות  ילד יזכיר "אמא" [לא כולם]  ואז הלב מתכווץ-   מה הם אשמים?  השעות אחרי הצהרים הן בין הכי קשות.  זה לא קל לטפל בילד קטן  שרוצה בעומק לבו להיות עם אמו –ויש שיגידו   "רוצים לחזור לסילו".

 

אבל בסך הכל, נוצרה שגרה של חיים פעילים.   עבדנו קשה אבל הסתדרנו – אם כי "מתים" מעייפות מדי פעם. מקבלים  "שבת" בערך פעם בשבועיים וחצי..  מיטק המחנך של המוסדניקים עזר לנו הרבה מאוד, נענה לכל בקשה, רץ בשליחויות למושבה. גם צ'סל הגיע לסידורים ותרם הרבה.

 

לפעמים, אחרי ההשכבה, משאירים שמירה ובערב אנו הולכות  לרמתיים לסרט או להצגה.

 

 דינה מצגר [עכשן כרמון] בסוף הריונה,  עבדה עם מחלקת הפעוטים  שלה ממש עד לסוף. היא ילדה את בנה שלמה, בבי"ח  ביילינסון, 24 ביוני. אבא ישראל היה מגויס והגיע רק כעבור כשבועיים. אחר כך. הקיבוץ סדר את דינה בבית הבראה ליולדות בסביבת רמתיים, ואנו, החברות מהדר, הלכנו ערב אחד לבקרה.  או ניסינו.   לא רצו להכניס אותנו ודינה רצה החוצה אחרינו.

   

במשך הזמן השתנה קצת ההרכב.  לפעמים בחורות התחלפו . הגיעו אחרות מהבית. עם הזמן  העבירו גם את הפרות מהרפת +רפתן.  אל תשכחו, קיימנו את "סניף הדר" זה במשך יותר מארבעה חדשים.  כעבור זמן,  התחיל תור של בקורי האבות ליום – לשמחת הילדים.  ואז היה זוג שהלך לישון בלילה זה בפרדס.

 

התינוקת בת שלושה חדשים שלי, עפרה, גדלה והתפתחה.  ילדה שמחה שחיזקה את אמה כשהתגעגעה לאביה. ילדה בריאה בדרך כלל, אם כי עברה שם שלשולים ושפעת  בלי נזק.  אבא  הגיע  לבקר אותנו ביום הולדת שלי וחצי יום הולדת שלה בראשית אוגוסט.  במשך הזמן עפרה התחיל לקבל תוספות ובסוף אוגוסט היא נגמלה מחלב אמה לגמרי. ואני חזרתי לכפר מנחם ב -5 בספטמבר, [איך עזבתי אותה???  -אבל רציתי גם להיות בבית] נשארתי בכפר מנחם  וחזרתי להדר ב-13 באוקטובר. גם איה וגבי נולדו בהדר.

 

 כולנו – בוגרים וטף – וגם הפרות -  חזרנו הביתה, לסילו, לכפר מנחם בסוף אוקטובר 1948.  ומאז,  אף פעם לא יצאנו לגלות או פנוי....

 

פרק הדר ב' -  19 במאי – 28 אוקטובר 1948

סוף

 

 

כדי להשלים את סיפורנו, על מהנעשה בינתיים בבית, בקיבוץ, הנני מוסיפה קטעים ממכתב ששלח שלמה לאחיו, חבר קיבוץ משמר העמק.

 

                                                                         כפר מנחם, 8.6.48

דוד ומרתה, שלום רב עליכם,

 

[אחרי התיחסות לקרב על משמר העמק, כמה חדשים קודם,  מרץ-אפריל 1948, שלמה ממשיך:]        

...........בינתיים השתנו הדברים בארץ וגם אצלנו.  אתם הלכתם ומתרחקים מהחזית [באופן יחסי כמובן],  ואנחנו על ידה ממש.  הילדים שלנו הוצאו  להדר. מסביבנו רועמים התותחים והאוירונים בלי הרף. ואנחנו, מה מוזר הדבר, כאילו אי שקט בים סוער. ....  החזית ממש מסביבנו ומדי יום ביומו אנו רואים אותה ושומעים אותה מצד אחד.   בימים האחרונים זה לחליפין או מג'דל  במערב או נגבה בדרום מערב. הננו שומעים את קרב התותחים, רואים את עשן הפגזים והשריפות, רואים את האווירונים המצרים בהרעישם את עמדות היהודים בנגבה, באר טוביה חצור, גן יבנה.    מעל המחנה שלנו מסתובבים בלי הפסק אווירונים מצריים. אנחנו כנראה נקודה חשובה בדרכם, עוברים מעל למחנה שלנו בגובה ניכר , ומכאן פונים  או לסביבות לטרון או לחולדה וגזר או לתל-נוף.  ומהחצר שלנו הננו יכולים לראות איפה ואיך מורידים את מטענם ההרסני.  עלינו רק לחכות מספר דקות  כדי לשמע את רעם ההתפוצצויות.  בימים שהתותחים רועמים בהרי ירושלים, ההדים מגיעים אל כפר מנחם מצפון-מזרח.  בימי גוש עציון שמענו את הרעם במזרח.  בימים האחרונים זה בעיקר ממערב, מחזית אשדוד.  היו לילות שקשה היה לישון.    ובסביבה הקרובה שלנו שקט אידילי ממש.

 

מחר נגמור את הקציר ללא כל הפרעות.  השנה גנבו השכנים פחות מאשר בשנים קודמות.  בפגישות ארעיות הם חוזרים ואומרים  שאחת רצונם שיהיה שקט בסביבה. [הערה: היו שלושה כפרים ערביים בסביבת הקיבוץ].  יש לנו הרגשה שהם פוחדים יותר מכיבוש מצרי  מאשר מהיהודים.  מצבם בכי רע.  הם מנותקים בכלל מה שוק, אפילו סיגריות אין להם.  אזלו המחסנים שצברו מגניבות ממחנות הצבא הבריטי הרבים בסביבתנו.  השכן העשיר שלנו [משפחת אל-עזרי], שרבים עסקיו  עם הקק"ל,  והשומר על יחסים אתנו כל הזמן, מתחנן שנשיג לו קצת סיגריות  וקוניאק ועשינו זאת.

 

אילנה נסעה יחד עם עפרה  להדר. ............... ובלי הילדים וחלק מהבחרות שקט מאוד במחנה. הרבה חברים עסוקים בחפירות.  הננו  עושים מאמצים לשמור על הקיים.  אנחנו עד היום המשק היחידי שלא נפגע בכלל באופן ישיר.  מה שהיה תמיד בעוכרינו , הבדידות,  פועלת כנראה כיום לטובתנו.  אמנם זה יכול להשתנות כל רגע.......    

...כבר כמעט שלושה שבועות שהילדים נסעו..... אנו שבעי רצון מהפנוי.  בהתחלה היתה התנגדות, אולם כעת, מדי פעם כשעובר אוירון מצרי ואנו רצים לתעלות, הננו חושבים שמוטב  שהילדים אינם.  מי יודע מתי יעלה בדעתו של איזה טייס להוריד את המטען עלינו.......

 

..................... מלבד העבודות המיוחדות, , וההאפלה,  החיים מתנהלים כרגיל.  העתון מגיע רק פעמיים  בשבוע .  הנני לכן מקשיב לרדיו ומפרסם כל יום ביולטין – בין שאר עבודות המזכירות.  אני כבר מוסיף חדשות  מהמשק והחברה  ולביולטין הזה יש יותר קוראים מאשר ל"על המשמר".  עד לפני שבוע עבדתי בקציר.  היו אלה ימים ארוכים, 12- 13 שעות ליום. כעת הועברתי לפקידות המזכירות לזמן מה.

 

.............................    הודיעו לי שמגיעה אלינו  שיירה גדולה ועלי לרוץ.........

...........     ................. שלכם, שלמה

 

 

                                                    --מאילנה אליאב לכבוד יום העצמאות 

 

 


 

 

כאמור, החלטתי, לאחר התלבטויות, לייחד מקום לשיח בין אנשי הישוב, על יחסם ליום העצמאות ולמדינה.

פניתי למספר תושבים בגילאים שונים ובמסלולי חיים שונים (בהקשר למדינה) כמעט כולם נענו ברצון.

יתרה מזו, לכל המתראיינים היו מחשבות ברורות ומנוסחות על נושא השיח ולא נזקקו לשאלותי .

כששיתפתי חברים בהתלבטויותי ורשמי הם ציינו, כי אלו הם ימים משמעותיים, גם לאלו,  המסתיגים מהנעשה במדינה. אחרים ציינו "זה מעסיק את הציבור" ו"אנשים חושבים על זה."

אני מביאה את דברי אנשי הישוב:

אביגדור כהן

נולדתי וגדלתי באוסטריה של תחילת המאה הקודמת.

אבא שלי ראה את הנולד.

אחרי, שהנאצים עלו לשלטון בגרמניה, הוא הנחה אותי להצטרף לתנועת נוער ציונית, במטרה להגיע לקבוץ. עוד באוסטריה הוא נמשך לעבודת אדמה. בנינו צריף וגידלנו ירקות על חלקת אדמה.

עתיד כלכלי לא היה לנו באוסטריה והתנאים זירזו את העליה לארץ.

 שבוע אחרי שהגעתי ארצה, הגעתי לקבוץ ומאז אני בקבוץ. הזיקה לציונות הייתה מובנת מאליה, יחד עם השקפה פוליטית שמאלנית (שצמחה בתנועת גורדוניה).

הייתי בין ראשוני המגויסים לפלמ"ח וכשהקימו את הפלוגה הגרמנית של הפלמ"ח הצטרפתי אליה.

אז ב- 1942 , לא דברו על כך, שאולי לא נחזור מפעולה. היה מובן מאליו, שזה יתכן. המטרה הייתה לפגוע בגרמנים והמחיר לא עלה על השולחן.

גדלנו עם מחשבה מפוקחת בנושא של פגיעות ושכול וכך הייתה לי הכנה נפשית לשכול האישי, שפקד אותי.

ההתפתחות היום בארץ היא סוג של אבולציה חברתית-פוליטית – בגלל הפיגועים יש פניה של הנוער ימינה (ונשכחת העובדה, כי הפיגועים הם תוצר הכיבוש).

אני מנסה לראות את חצי הכוס המלאה, כי ממשלת שמאל לעולם לא הייתה יכולה להגיע לוויתורים לערבים (כי הימין לא היה מאפשר זאת). אם השמאל היה מוותר הימין היה רואה את זה כבגידה במצע שלו.

התקווה שלי היא, שהימין יתפקח מול המציאות ויוותר על כמה קווי יסוד ויכנע לצווי המציאות, שזה להשלים עם הקיום הערבי ולעשות ויתורים כואבים.

אני מקווה, שהראש היהודי (של אנשי הממשלה) יווכח, שהדוגמות הפוליטיות לא ניתנות  לביצוע במציאות, שהיא מציאות של כסף ותמיכה של אר"הב ובסוף יצטרכו לרדת מעץ הדוגמות.

כמובן, שתמיד יש פתח לדבר הכי גרוע, שקרה לא פעם.

אביגדור כהן:יליד 1920 בוינה, בה החל ללמוד אפית עוגות.

                 עלה ארצה ב- 1938 והיה לרועה צאן בקבוץ.

הצטרף לפלמ"ח ושירת בו 4.5 שנים וחזר לקבוץ לצאן ולעבודות אמנות.

שכל את בנו ראובן ז"ל במלחמת יום הכיפורים ב – 1973 .

היום פנסיונר יצירתי, העוסק באנימציה.

 

 

 


     

 

  

יענקלה סלע

אין שום מיוחדות ביום מסוים, שנקרא יום העצמאות.

 יש מיוחדות בעצם הקמת מדינת ישראל

המיוחדות היא, שזה ניסיון הישרדות של שבט, שהיה מאוים בהכחדה. סביב ניסיון ההישרדות הזה הושתלו ערכים מעבר להישרדות הפיזית.

התאוריה אמרה, שאם יש סיבות להישרדות, צריכות להיות הצדקות מעבר להישרדות הפיזית. ההצדקות היו, שהחברה צריכה להיות יותר ערכית מחברות אחרות בעולם הסובב. זה שייך לעולם של ערבות הדדית, ערכים רוחניים, תרבות וצדק חברתי, כי אחרת אין שום יתרון להישרדות על התבוללות.

הצורך בהישרדות הפיזית קיבל ביטוי חריף מאוד בעקבות השואה. מציאות השואה היא שיצרה את המניע הסופי להקמת המדינה ברמה הלאומית והבין לאומית כאחד.

או בנוסח אחר – עצם הקמת המדינה והתהליכים הנלווים אליה, באו על חשבון אוכלוסיה אחרת, שחיתה כאן ללא שאיפות לאומיות (בזמן ההוא). השאיפות הלאומיות של הפלשתינאים נוצרו בעקבות הקמת המדינה, כשהם חוו את תופעת הלאומיות היהודית. מבחינה זאת, הגדרתם את מדינת ישראל כנכבה מוצדקת.

במקביל, קימת ההצדקה שלנו, שמבחינתנו היא עדיפה על כל הצדקה אחרת.

מה שקרה בפועל, שהכל הצליח, חוץ מדבר אחד – החברה שקמה לא קמה כחברת מופת, אלא כחברה נהנתנית בסטנדרטים של הקיצוניות במדינות הקפיטליסטיות.

זה יוצר התפוררות של הסולידריות הפנימית ואנחנו מתיישרים עם אותן חברות בהן גובר האינטרס של היחיד על כל דבר אחר.

זה מעמיד בספק את יכולת הקיום של החברה. הזאת, בסביבה שרואה אותנו כשתל זר, הראוי להידחות.

למנהיגות הערבית אין סיבה ואינטרס להגיע אתנו להסכמים מהירים, משום שנראה שהזמן פועל לרעתנו. בטווח הלא רחוק נראה, שהאוכלוסיה הערבית בארץ ישראל המערבית, תהיה גדולה מהאוכלוסיה היהודית וכך נגרר למדינה דו לאומית עם רוב ערבי ואנו מסתכנים בסופה של הציונות.

יענקלה סלע: נולד בפולין, שרד את השואה, עלה ארצה ב  1946 באניית מעפילים, הידועה כפרשת לה ספציה.   שירת בצה"ל שירות קרבי בסדיר ובמילואים, כולל מלחמות ישראל ועיסוק בבטחון שוטף.

 חזר לקבוץ. היום פנסיונר.

 

 

 


 

 

נורית שור

אותי מאוד מדאיג מה שקורה במדינה הקטנה שלנו.

מדינת ישראל קמה לאחר מאבק דמים קשה וממושך והייתה אור גדול ליהודים בארץ ובעולם.

במשך קרוב ל – 30 שנותיה  הראשונות הייתה כאן עשייה יצירתית ענקית והמדינה הלכה והתפתחה במהירות. בראשה עמדו אנשים שרצו ליצור משהו חדש, מדינה מסוג חדש, שטובת אזרחיה בראש מעיניה - קלטו עליה עצומה, יצרו מוסדות שלטון, מקומות עבודה, יצרו תרבות, בריאות שיוויונית, נשענו על הסתדרות העובדים, על מנת למנוע פערי שכר גדולים מדי ועל מנת לבנות משק עובדים לא קפיטליסטי. זו הייתה ממש מדינה עם הרבה סממנים של אור לגויים.

בשנות ה – 60 וה – 70 הדברים התחילו להשתנות. הקערה התהפכה על פיה, לאט וביסודיות והמדינה שכחה את ערכיה ואת עובדיה. בכל תקופה נהרס עוד נתח ואחריו עוד אחד ועוד אחד.

ואז הגיעו ההפרטות, יחד עם ממשלה ימנית. בזה אחר זה נמכרו נכסי המדינה בנזיד עדשים לבעלי הון. כך התרוקנה הפרה החולבת מחלבה ומכספה ואין יותר כסף לבריאות, תרבות וחינוך והקיצוצים באים על חשבון המעמדות הנמוכים, החולים והזקנים.

היום אנו חיים במדינת ג'ונגל, שכמו בג'ונגל החזקים משיגים עוד ועוד ולעובדים אין שום דבר.

בקשר למצב הביטחוני לא אומרים את האמת לאזרחים ולא מנסים ליצור שום דיאלוג עם הפלשתינאים, במקום זה מטילים עליהם את כל האחריות למצב הביטחוני, כשהקיצונים משני הצדדים הם שקובעים את המדיניות ומזינים זה את זה.

אחרי מלחמת "ששת הימים" שרנו:ו"על המשחתות הישנות יטעינו תפוחי זהב", בינתיים עקרו את הפרדסים והמשחתות הישנות הוחלפו בחדישות יותר.

והחרב עדיין לא שבה לנדנה.

לסיכום:למדינה שלנו יש עבר מפואר, הווה מבייש והעתיד ממש מפחיד.

נורית שור:נולדתי וגדלתי  בקבוץ עין שמר. חברת קבוץ כפר מנחם כ – 46 שנים.

              תפקיד ציבורי – עסוק בתרבות כ- 15 שנים.  עוסקת בהפעלה בבית הדר.   

 

 

 


 

 

ציפי מימון

אני בהחלט חוגגת את יום העצמאות, אין לי שום סימן שאלה שחייבת להיות מדינה לעם היהודי ושזו יכולה להיות רק מדינת ישראל, אלא שיש צורך בתיקון שני היבטים הקשורים לאופי המדינה ועל כך בהמשך.

הרבה מאד שנים היו לי סימני שאלה לגבי אופיו של יום העצמאות – האם המשמעות היא מנגל ובימות בידור עם רעש מחריש אוזניים ופטישים שדופקים על הראש. מזה מספר שנים אנחנו (משפחה וחברים) מצויים בתהליך של בניית משמעות לחגים. כך, למשל, בנינו הגדה לשבועות. הבניה של יום העצמאות היא מורכבת יותר. אנחנו כל שנה מתכננים סיור משמעותי, תמיד יש בו חלק של מורשת קרב וחלק נוסף ובו מסר של שלום.

ביום העצמאות הראשון שתכננו התחלנו במצפה הראל, טיילנו ב"דרך בורמה" וסיימנו בפגישה עם ערבי נוצרי בנווה שלום.

ביום העצמאות לפני שנה, היינו באתר הזיכרון בנגבה ומאיר מינדל סיפר לנו גם על רופא הקבוץ, שהיה גם הרופא של הכפריים הערבים בסביבה.

למרות הקושי לשלב ביום העצמאות מסרים של שלום, אני מתעקשת ובינתיים הצלחנו. הברירה של לא ללמד את ההסטוריה, הכוללת גם מלחמות, מביאה לבורות ולניתוק מהארץ. אנחנו גם מטיילים הרבה והטיולים קושרים לארץ.

כאמור, באשר לחיים כאן בכלל, אני חושבת שצריך לתקן שני היבטים משמעותיים – לצאת מהשטחים הכבושים ולחזור ולהיות מדינת רווחה.

לצאת מהשטחים פירושו פשוט לצאת. חייבים לדבר עם מי ששולט שם, שהיום זה החמאס. אנחנו תמיד נזכרים להידבר שלב אחד מאוחר מדי. הכרנו באש"ף כשהוא כבר כמעט לא היה רלוונטי ואנחנו נכיר בחמאס, כשישלוט גוף יותר קיצוני ממנו.

אני לא קונה את זה, שאין עם מי לדבר. קודם שאראה את המאמצים, אחר כך אשתכנע.

לחזור להיות מדינת רווחה זה אומר לייעד תקציבים עצומים לחינוך, לרווחה ולבריאות. 

אני רכזת לימודי אזרחות בתיכון "הר טוב". אצלנו לומדים אזרחות 3 שנים והתכנית של כתות י', אותה כתבתי, מוקדשת לנושא חברה וכלכלה – מדינת רווחה מול קפיטליזם. המשמעות היא שתלמידים המסיימים את תיכון "הר טוב" מכירים היטב את הנושא, כך שאני מרגישה שאני עושה משהו בעניין מדינת הרווחה – התלמידים מבינים שזו בחירה והחלטה פוליטית איזו מדינה נהיה, וזה לא בגלל אילוצי בטחון.

במקביל, אני ממשיכה ללמוד את הנושא באוניברסיטה וככל שאני מבינה אותו לעומק ברור לי, שכל אחד לעצמו זה לא חופש, זה ג'ונגל. דוקא כדי לאפשר את החופש האישי צריך לשמור על סולידריות חברתית.

לפעמים, כשאני נמצאת בעומק הלימוד על מדינת הרווחה ולומדים מה קורה בפינלנד, התלמידים אומרים לי "בואי נעבור לפינלנד". אני עונה:"בואו נביא את פינלנד לכאן, זה אפשרי!".

ציפי מימון:ילידת הארץ, גדלה בבאר שבע, בחרה לעסוק בחינוך,

               בת זוג של אלדד (איש צבא קבע), אמא של אייל ונעמה.

 

 

אמיר רוזנטל

ליום העצמאות יש מבחינתי משמעות רבה.

יום זה מזכיר לנו איפה אנחנו נמצאים ואיפה אנחנו חיים, דבר אשר אינו מובן מאליו.

זהו היום היחיד, בו אנו כחברה עוצרים וחושבים על אלו שתרמו את חייהם, כמובן תרתי משמע, עבור קום מדינתנו ועבור הגנתה.

החיבור בין יום הזיכרון ויום העצמאות (הן הסמיכות והן ההקשר) מספר את סיפורה של המדינה - שכול ושמחה מתערבבים זה בזה.

חשוב לי מאוד , שהדברים אלו יעברו גם לדורות הבאים – לילדינו ולילדיהם.

ביום העצמאות אנו משיגים אחדות, המוציאה אותנו מהשגרה הלא משביעת רצון הקיימת במדינה. אין מדינה שהתנסתה במספר כה גדול של מלחמות בתדירות כה גבוהה. הצלחנו לעמוד במלחמות אלו בזכות האחדות, הבידול והייחוד של המדינה ויושביה, אפיונים ההולכים ונשחקים מיום ליום ועמם הולכת ונשחקת חוסנה של המדינה.

נראה לי, שאחדותנו כעם חשובה מאוד, משום שאנחנו נמצאים באזור בעייתי, שכל שכנינו היו שמחים אם לא היינו ועל כן יכולת עמידתנו אינה מובטחת.

המדינה הולכת למקומות שאיני שבע רצון בראותי אותם – השחיתות מתרחבת, הפוליטיקה מנותקת, בחלקה, מטובת המדינה ולא מבוצעות פעולות ארוכות טווח. ולא נפסח על תופעת ההשתמטות המתרחבת שהינה "רעה חולה" בפני עצמה. אחוז גבוה של הצעירים משתמטים מהשרות הצבאי ומהתרומה לביטחון המדינה.

ההשתמטות נגרמת מחד בשל חוסר אמון של האוכלוסייה במוסדות המדינה ומאידך ראיית חלק לא מבוטל מהאזרחים עצמם כפרטים ולא כחלק מעם.

במלחמת לבנון השנייה ראינו בברור את התופעה, שחיילים חשבו על עצמם כפרטים ולא כחלק מעם וראינו גם את חוסר האמון במוסדות המדינה. 

אם תהליכים אלו ימשכו, יהיו אלו בעוכרי המדינה ויפגעו קשות ביכולת הישרדותה.

אישית, כפרט אני מנסה לתרום כמה שיותר למדינה. אני משרת, מאז שחרורי מסדיר, בשרות מילואים ואף מתנדב כיום וכך גם כל חברי הקרובים. אני מקווה, שתופעת ההשתמטות בקרב מילואימניקים וצעירים תחלוף מן העולם.

הייתי גם מאוד שמח, אם דרך הארץ של חלק מתושבי המדינה הייתה משתנה. בעיני נימוסים וכבוד לזולת הם ערך בחיי קהלה ועם.

תמיד צריך לזכור, שהמדינה הזאת היא הבית היחידי שיש לעם היהודי והינה המדינה היחידה המקבלת אותנו כבני עם זה ללא שום הסבר וללא תירוץ (ניסיוני של 4  שנים בהם חייתי עם אשתי בארץ זרה, מעיד שלא קל להיות יהודי ברחבי העולם) גם לתרבותנו ולהיסטוריה של עמנו שורשים עמוקים מאוד הקושרים אותנו למדינה הזו.

לכן, במדינה הזאת יש לבית יותר ממשמעות אחת.

זהו המקום היחיד בו אני מתכוון לגדל את ילדיי וברצוני שגם הם וצאצאיהם יעשו כך אולם לשם כך עלינו לשמור על מדינתנו כבבת עיננו כי זו אינה סתם קלישאה – באמת אין לנו ארץ אחרת.

אמיר רוזנטל:יליד חדרה, אחרי מלחמת ששת הימים.

                  שירתתי בסדיר בגבעתי ומשרת במילואים בעורב חטיבה 5 .

         לשעבר, יוצא מערכת הביטחון. כיום, מזה 8 שנים, מנהל מחלקת

הביטחון והבקרה בחברת שופר סל.

                  נשוי לתום ואב לים, שחף ואפיק.

                  מתגורר שנה וחצי בהרחבה וגאה להיות חלק מקהילה זו.  

 

 

 


 

 

מרסיה קרן

זה מאוד משמעותי בעיני, כמישהי שבאה מהגולה, שיש מדינה לעם היהודי.

עליתי מברזיל, בעיקר ממניעים ציוניים אז באופן טבעי לשמוע את בן-גוריון מכריז על הקמת המדינה וחגיגות יום העצמאות מאוד מרגש אותי.

ילדותי עברה עלי בבית ספר יהודי בברזיל, בתנועת השומר הצעיר ובקהילה היהודית שם. ישראל נתפשה כחזון וחלום והמשפחה והקהילה תמכו בעליה שנחשבה כהצלחה, למרות המחיר הלא-קל של ההתרחקות מהמשפחה.

כשהגעתי ארצה הרגשתי בבית וכך אני מרגישה גם עכשיו. לא היה לי כל כך הלם תרבותי, כי ידעתי לאן אני באה, ידעתי לדבר את השפה ולקרוא ולכתוב (לא הייתי באולפן אף פעם).

לפני עלייתי ארצה הייתי שנה בכפר הנוער עיינות ב-1987 בתוכנית בה נוער מברזיל לומד לפי תוכנית הלימודים הברזילאית ביחד עם טיולים בארץ. חזרתי לברזיל לשנה וב-1989 שבתי לעיינות לשנה נוספת בי"ב. התוכנית היתה מוצלחת ומהנה מאד והיא חיברה אותי עוד יותר לארץ.

כששבתי לברזיל ולמדתי באוניברסיטה, נחשפתי לברזילאים האמיתיים ואז גיליתי שאין לי שפה משותפת אתם, כי ישראל הייתה בראש מעייני. לא היה לי ספק שאני צריכה להיות כאן.

אני שמחה שבאתי לכפר מנחם – קבלו אותי מאוד יפה ופה מצאתי את המשפחה.

אחרי שעליתי ב-1994 מאוד התרשמתי מרוה"מ יצחק רבין והאמנתי בו ובדרכו. מאז הרצח הדברים התגלגלו לרעה. יש המון בעיות במדינה, אבל אנחנו מתמודדים אתן. בעיות ביטחוניות ובעיות פנימיות יש היום בכל מקום בעולם. כל מדינה והצרות שלה.

הבעיות הביטחוניות אכן מטרידות, אבל אם אני משווה, הביטחון האישי בישראל רב מזה שיש בברזיל, שיש בה אלימות קשה ממנה נפגעים אזרחים רבים.

לי טוב במדינה, יש לי אפשרויות לגור במקומות אחרים, אבל איני רוצה לחיות בשום מקום אחר.

מרסיה קרן: ילידת ברזיל. עלתה לכפר מנחם ב- 1994 בלי המשפחה והצטרפה

לגרעין הדרום אמריקאי שהיה פה.

נשואה לנדב, בן כפר מנחם משרת בצבא קבע. אמא של מאיה ורון.

 

 


 

 

יובל שינדלר

אנחנו גדלנו פה באווירה של הקבוץ והיינו מודעים למה שהמדינה נתנה לנו.

אני מרגיש, שיש לנו פה מקום יפה ומגוון, שיש המון מה לראות בו והתחושה מתחזקת כשיוצאים מהמדינה לחו"ל, למשל בנסיעה לפולין ולדרום אמריקה.

הנסיעה לפולין בי"ב (לפני 6 שנים) הייתה נקודת ציון חשובה – היא נתנה להבין את המשמעות של החיים בארץ וכמה טוב לחיות במקום זה.

כשטיילתי בחו"ל (אחרי הצבא) ראיתי מקומות מדהימים, אך פה יש הרגשה של בית ויש פה מקומות יפיפיים. זו עוד סיבה לשמוח על המקום שלנו פה.

אבל לא די בכך. בעקבות שרותי הצבאי (בסדיר ובקבע) ועבודתי כעוסק בביטחון בנתב"ג, אני מרגיש, שיש עלינו הרבה איומים. יש גורמים רבים, שרוצים לסכל את קיומנו ולסלק אותנו מפה. בעבודתי בנתב"ג אנחנו מקבלים תדריכים רבים על מפגעים ויש על מה לשמור (זה חשוב ומשמעותי מעבר לכסף, שהעבודה נותנת).

הדור שלי אמנם נולד לתוך מדינה בנויה, אך יש הרבה על מה לשמור ולפתח.

לפתח פירושו לתרום מה שניתן, לתת יד לטובת המדינה.

אי אפשר להתעלם מהמצב בארץ ומהנעשה בפוליטיקה. אני מטבעי אופטימי – אני רואה את הדברים הגרועים ושואל את עצמי עד כמה ניתן להשפיע לחיוב. לא צריך להרים ידיים, או לעזוב.

אני מאמין, שכל אחד מבחינתו צריך לנהוג כמו שהיה רוצה שאחרים ינהגו .

כלומר, חלק מהפתרון למצב במדינה הוא, שכל אחד ברמה האישית, יתנהג לעצמו ולזולת, הכי טוב שהוא יכול, זה יאפשר עלית מדרגה.

אני מודע לכך, שבקבוץ יש לנו מידה של ריחוק מהדברים הגרועים ואנו חיים קצת בבועה. אני שמח, שבסביבה שאני חי עדין קיימת הנתינה ובגלל זה אני אוהב את הקבוץ וחי בו.

יובל שינדלר:נולד וגדל בקיבוץ (בלינה משפחתית מהגן, בבית ספר יסודי בנגבה  

                 וב"צפית").

                 שירת ביחידת עוקץ בסדיר ובקבע.

                 עובד כאיש ביטחון בנתב"ג.

 

שוחחה והביאה לדפוס: יהודית אפרתי

         


 

 

 

לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה

מומלץ לבקר את האנדרטה לזכר חללי חיל הקשר ביער חרובית.

 

מיקום האנדרטה: כביש מס' 383  כ – 4 ק"מ ממזרח לכפר מנחם לכיוון מושב גפן מצד שמאל.

סיפור  האנדרטה מתוך האתר של העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב

רעיון ההנצחה בראשיתו החל כאשר הורים של חללי חיל הקשר התארגנו בשנת 1987 באופן לא פורמאלי לוועד משפחות שכולות.

ב-21 לינואר 1979 שולם לקרן הקיימת לישראל סכום של 15,000 לירות עבור 1,000 עצים על 5 דונמים ביער חרובית ליד כפר מנחם שבשטח שיפוט המועצה האזורית יואב. סכום זה נתרם ע"י המשפחות השכולות במטרה לקבוע מקום זה כאתר זיכרון לחללי חי"ק.

המשפחות השכולות מינו את מר בנימין כהן, גב' ענבי הלנה ואת מר שרגא רייכטבלס לפעול בשם המשפחות מול המוסדות והחיל.

מאחר שהתקציב שנאסף להקמת האנדרטה לא הספיק, סייע החיל באמצעות מש"א 7300 (מרכז שיקום ואחזקה) בבניית האנדרטה.

לראש צוות ההקמה מונה מר יהודה שפיגל, אב שכול מהחיל שביצע את תפקידו בהתנדבות כולל סיוע נוסף באספקת חומרי הבנייה וכלים מכאניים לעבודתו עפר.

האנדרטה שנבנתה הינה לוח פלדה צבוע כחול, ומתוכו נקרע חץ לבן כסמל חיל הקשר בניצב על בסיס מבטון.  על האנדרטה חקוק הפסוק: "והקול נשמע עד למרחוק" (עזרא ג', י"ג).

עיצוב האנדרטה נעשה ע"י החייל גיל שחר.

האנדרטה נחנכה בטקס מרשים ורב משתתפים בחודש יוני 1988 בו לקחו חלק המשפחות השכולות, קצין קשר ראשי, נשיא העמותה, חברי העמותה, קציני וחיילי החיל ואורחים רבים.

 

משנת 1989 מונה יחת"ם דרום כאחראי על שימור האנדרטה וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מקיים הגדוד מדיי שנה טקס באנדרטה ומניח זרים בשם החיל והעמותה.

 

 

 


 

 

                      אספת מתיישבי כפר מנחם – דיון מסכם על תקציב 2009

ב – 5.4.09 התקיים דיון נוסף על תקציב 2009 , תוך הצגת נתוני 2008 .

חמוטל דויטשמן (מזכירת הישוב) הציגה את התקציב והנחתה את הדיון במדיניות ההנהלה.

אני מביאה הבהרות עיקריות ותשובות לשאלות, שלא עלו בשיחה הקודמת ו/או הוצגו בדפי ההסבר.

חמוטל הבהירה בפתח דבריה, כי חשוב שהתקציב יעבור על מנת שניתן יהיה לפעול במסגרת מסודרת בטווח הקצר וניתן יהיה לערוך שינויים בטווח הארוך יותר.  היא הבהירה את אופיו הספירלי של תהליך קבלת ההחלטות, היות ובכל פעם נוספים אנשים חדשים המצטרפים לישוב ואז נוצר צורך לבחון ולהסביר מחדש החלטות שהתקבלו.

ואלו ההבהרות העיקריות שהוצגו:

*הוקצו לפתוח 80.000 ₪ ויתקיים דיון באסיפה סביב הנושאים להם יוקצו כספי הפיתוח.

*תקציב אירועי ה 70 צבוע (ע"י המועצה) ואין אפשרות ליעדו לצרכים אחרים.

  הקבוץ משקיע 70.000 ₪ נוספים בחגיגות ה – 70 .

*נבדקות הצעות ומחירים לבצוע הנהלת החשבונות היישובית.

*תברואה – נוסף לתקצוב המועצה מבצע הישוב ריסוס של השבילים.

*תערך בדיקה לגבי עמדות התושבים ביחס לספריה ולתרבות, בסיס לגיבוש מדיניות   

  בתחומים אלו.

 *ב – 6.5.09  יתקיים פורום הורים שיעסוק באופן בו החזון החינוכי מופעל באופן  

   מעשי.

*על אף, שנותרו עודפים בתקציב 2008, המליצה ההנהלה להשאיר את המיסוי כמו

  שהוא, לאור אי ודאות לגבי ההוצאות הצפויות (המיסוי ממוצע, יחסית להרחבות

  אחרות). יתקיים דיון במועד מאוחר יותר בעודפי התקציב, לאור ההוצאות בפועל.

*היו חלופי דברים בעניין גידור ושער לישוב. לא כל התושבים מעוניינים. אם יוחלט

  בחיוב, צריך יהיה להקצות משאבים.

*הובהר, כי בכל המועצה יש קשיים באיסוף גזם והמעצה מטפלת במציאת קבלן

  לבצוע העבודה.

*הובהר, כי ביולי 2008 נלקחה ע"י מערכת החינוך הלוואה לצורך השקעה במבנים (גבע). הרחבה בנושא זה ובנושאים נוספים יהיו באסיפה הבאה שתעסוק במערכת החינוך.

*הובהר, כי מגרש הספורט יעמוד לרשות כל התושבים. יופצו הוראות לגבי כללי

  העליה על המגרש וישוכפלו מפתחות.

*דלית הציגה את משימת ההנהלה להגדיר נהלי עבודה – יש ליצור הפרדה בין

  הקבוץ והישוב בהעסקת שכירים ולשלם לעובדי האגודה. הוגדר נוהל

  הוצאת מזומנים ע"י התרבות וכן נרכשה פוליסת ביטוח ליישוב.

 

*צוין ע"י מספר דוברים ובמספר הקשרים, כי חשוב שהבירור המשותף לגבי חזון   הישוב ודמותו ימשך.

*יענקלה סלע הציג את נהלי הקלפי ואת השנוי בתקנון האגודה, שמבהיר כי אינה

  למטרות רווח.

דווח על ועדת קליטה, המאוישת ע"י אברהם טולדו ויונית פלג ומוזמנים מתנדבים נוספים ומחפשים מי שיניע את הטיפול באיכות הסביבה.

השיחה הייתה רגועה ועניינית. לקחו חלק בדיון 8 תושבים וחמוטל, דלית ויחיעם ענו לשאלות. אברהם טולדו ניהל את השיחה.

 אישור התקציב ו שינוי התקנון הועברו לקלפי.

הקלפי התקיים בימים .4.09 .17-16 .

תוצאות ההצבעה בקלפי:תקציב 2009 : בעד -- 102 

                                                   נגד – 52

                                 שנוי תקנון:  בעד – 106

                                                  נגד – 45

תודה לחברי ועדת הקלפי שהתנדבו לשבת בקלפי וליפים שניהל אותו.

                                                              דיווחה:יהודית אפרתי  

 


 

 

 

ידיעות גבע

סיכום חופשת פסח - אפריל 2009

מקבץ מהנעשה בחופשת הפסח  בבתי "גבע"

גבע בוגר (כיתות ג-ו)

את תחילת החופש הקדישו ילדי גבע מכיתות ד- ה- ו להכנות למחנה פסח של המועצה (שהיה בסימן שבטי ישראל) ,אשר התקיים בתאריכים 6-7/4 ביער עזריקם.תהליך ההכנה כלל הכנת גלימות צבעוניות המפארות את שם גבע וקיבוץ כפר מנחם, הכנת מתקנים צופיים למחנה : ערסלים, מתקני קירור לשתיה, מתקן לתליית כלים ותיקים ועוד. בשטח המחנה נבנה והוקם  שער מסתובב מסנדות, שהוצב בכניסה למחנה, אשר זיכה את ילדי גבע בנקודות בונוס על ידי חבר השופטים המועצתיים וסייע בהבאת גביע הביתה!!כמו כן הוכנה נדנדה מסנדות, שהיתה מקור קנאה לא קטן לשאר ישובי המועצה..

במהלך ימים אלו עסקו ילדי שכבת כיתות ג' בפעילויות גיבוש שכבתית ,יום השרדות ,יציאה לטיול אל עבר פריחת הפרגים ומשחקי ספורט ומשימות שונות ומהנות.

בגבע צעיר (כיתות א- ב) התקיימו להן שלל פעילויות במהלך ימי החופשה הראשונה, אשר כללו בניית טאבון מבוץ ואף הכנת פיתות ,יום טיול אל אזור הפרלמנט ופריחת הפרגים, פעילות חפש את המטמון בעקבות 70 שנה לקיבוץ כפר מנחם, אשר הסתיים בארוחת צהריים בגינה המרכזית בשכונת ההרחבה, אשר הוכנה על ידי אמהות ילדי ההרחבה, פעילות בלונים,וכמובן צעדת יואב אליה יצאו כל ילדי גבע - בוגר וצעיר יחדיו.

לאחר ימי החג חזרו כל ילדי גבע מכיתות א עד ו' ליום הכנות לנדידה הגדולה, אשר התקיימה השנה בחורשת האקליפטוס. במהלך ההכנות הדפיסו הילדים חולצות עם סמל שבט ישראל אותו בחרו בקבוצתם המעורבת, הרכיבו תפריט ממספר מצרכים אותם קבלו ברשימה והוסיפו לו ממבחר בישולי השדה המומלצים על ידי ההורים המלווים, ואף ציירו דגל איתו צעדו בראש הקבוצה. במהלך מסע הנדידה עברה כל קבוצה תחנות בדרך בהן היו משימות פעילות שונות ואספה סרט המעיד כי ביקרה בתחנה.כל המשימות ומסלול הצעידה הוכנו על ידי צוות הורים מתנדבים ולהם שלוחה תודה גדולה מכולנו!

לסיום החופשה התקיימה המימונה המסורתית בשטח גבע בוגר, אליה הגיעו הורים ואחים, אשר נהנו מאד ממטעמי החג שהוכנו בבוקר על ידי הילדים בגבע בוגר ובגבע צעיר.

זה אכן היה סיום מתוק לחופשה פעילה ומגוונת ...

נמשיך לשתף לעדכן ולספר

צוות המדריכים : גבע בוגר- רותם, כרמל ועומרי

                       גבע צעיר- טל, מירי,נטע

                        ואוריאן

  

 

 


 

 

עיתונים -

נורית שור סיימה את תפקידה בטיפול מנויים לעיתונים.

מהיום - כל אחד מטפל בעצמו מול מערכות העיתונים.

אפשר יהיה לקבל אצל נורית, ייעוץ לבעיות שיצוצו.

לנורית, תודה על המסירות והסבלנות.

 

 


 

 

אירועי האביב

בערב פסח נתכנסנו לעשרות סדרים משפחתיים וסדר פסח מרכזי ומשתף, שהתקיים בחדר האוכל.  את הסדר הפיקה ניקי מור וניהלה חגית קלר.

הרבה תודה לחגית וניקי ולכל החברים והאורחים, שלקחו חלק פעיל בסדר. תודה לצוות המטבח על הארוחה העשירה והמגוונת.

ביומיים של חול המועד פסח 13.4.09 – 12  התקיים הפנינג אביב בספארי –"כנף של אהבה". היו פינות יצירה, סיורים בגן, סיורים לרפת, משחק בבועות סבון, פינת איפור, טרמפולינה ומתקנים מתנפחים. נמכרו ממתקים, שתיה, גלידות, חולצות ותכשיטים.         

 הגיעו 620 מבקרים שנהנו מאוד.

החל משבת 25.4.09 יפתח הגן לצבור בשבתות בשעות 10.00 עד 16.00 .

 

בשבת 17.4.09 התקיים "יום הילד". השתתפו ילדי הישוב ונכדי החברים:

ילדי גן "דקל" ברכו את הבאים ואת אנשי חומה ומגדל.

הורים הציגו בפני הילדים את המחזת סיפורו של יורם טהר לב – הדודה שלי מרחוב הנביאים. צוות ההורים המחיז את הסיפור במשותף. על מלאכת הבימוי ניצחה סופי ארבר.

צוות בראשותו של אלעד בן אריה הכין בהשקעה משמעותית  מתקנים יפייפיים והילדים נהנו במשחקם.

מירית לוי וציוותה הופקדו על תחנות היצירה והילדים יצרו בהנאה עם חמרים מגוונים.

ליאור לוי הנחה תחרויות אקטיביות משעשעות ואתגריות, בהשתתפות הורים וילדים.

ייחודו של יום הילד, שכולו הוכן ונערך ע"י כוחות מן הישוב (בלי להעזר במתקנים, משחקים ומפעילים מן החוץ).

המתקנים בגבעת הילדים נצבעו ע"י הורים מתנדבים ובקנה תוכניות לשיפוצים.

הרבה תודה לרבים רבים, שהתגייסו ותרמו להצלחת האירוע. ולצוות ה  - 70 שהפיק את ההפנינג. כן ירבו פעילויות כאלו.

 

בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה התכנסנו לטקס יזכור, ע"י האנדרטה לבני משפחות החברים שניספו בשואה.

אהרון ברוידא  החליף את רבקה קלנר כאחראי לעיצוב הטקס.

ישר כוח לרבקה ואהרון ולכל השותפים הפעילים בהכנות ובתוכנית הטקס.

חן חן לרומי כהן על חלקה במועדי האביב.

דיווחה יהודית

 

 


 

 

לחיה, לעירית וזמרן קורן וכל המשפחה

ברכות חמות לנשואי אורי ונטלי.

 

 

 

לליה רייטר ברכת דרך צלחה עם הגיוס לצהל.

 


 

 

 

 

בעונת הגשמים התשס"ט ירדו 370 מ"מ גשם

 

 

 


 

 

   

 

 

 למנחם גלינה וכל המשפחה

   תנחומים במות האח

        מרדכי

 

 

 

 

 

למשה סעידי וכל המשפחה

   תנחומים במות האח

        דניאל

 

 

 

 


 

 

 

עומדת אני

   ועומדת...

 

 

עומדת אני ועומדת,

נטועה במקומי ללא נוע,

הוי, כיצד אולצתי לרדת ?

מי עוד רוצה בי לנגוע ?

 

אכן, בימי תפארתי

ביקרוני מאות זאטוטים,

את כל הילולת סיבובי

חגגנו - הם ואני !

 

 

 

 

עלו, סבבו, רקדו והריעו

עם כל סיבוב חדש,

כל פעוטי הקיבוץ הגיעו,

אף אחד מן החג לא פרש.

 

ועתה ננעלתי,נתקעתי,

זה שנים לא זזתי טיפה

והדינוזאור שאביגדור בנה לי

נראה כמו מין בהכחדה.

 

אז אנא,מחנכות והורים,

חדשו את ימיי כקדם

ואוכל לשוב להנעים

רגעי קסם לילדה ולילד.

 

 

 

עומדת אני ועומדת

במרכז של גבעה נהדרת,

והרי אני מיועדת

למלא תפקידה של סחרחרת !

 

            *

 

ואם זה בלתי-אפשרי

ולא אזכה עוד להסתחרר,

אדרוש בזכות עברי –

הועידו לי תפקיד אחר !

 

                   יואל


 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~


 

 

 

למך ולזקן - אנו פה חומת מגן

 

ביום שני, יומיים לפני החג, התקיימו שני אירועים ששפכו אור טוב ונעים על מערכת הבריאות שלנו. בצהריים התכנסו כל מי שמגע לו עם המרפאה, בית הדר (לרבות כל עובדי הבית הישראליים והזרים, הנעימים והנאמנים) ושאר דואגי בריאותנו, לשיחה ולשרשרת ברכות. טללי מרוחמה, הממונה עתה על כל המערכת, אמרה דברי שבח והלל וסיימה: בכל מקום שאני מגיעה אליו, אני מספרת על התיפקוד המעולה של מערך הבריאות בכפר מנחם. בוודאי נוכל עוד לייעל, לשפר, אך בינתיים ההתרשמות שלי מצויינת...

באותו ערב התקיים "ליל סדר" לכל שוכני בית הדר (מכל שלושת בנייניו), ואכן מעולם לא נחגג שם חג גדול כזה – עם שירה (בליווי אקורדיון), קריאת ההגדה, דברי תודה וברכה, וכמובן סעודה חגיגית. במשך שעתיים וחצי ישבו כל המסובין ושכחו מן המחלות והמצוקות. על כך מגיעה תודה והערכה מיוחדת לז'וז'י ולצוות מנהלי בית הדר,שטרחו קשה בהכנות ובעיצוב הערב – ולפוריה שהיתה "אם הסדר" , טובה לא פחות (ואולי יותר) מהרבה אבות סדר שפגשתי בחיי.

ועוד: באחת מ"פגישות יום חמישי בבוקר" שמנהלת דליה גולדברג זה כמה שנים, התארח פסיכולוג טוב-לב ומלא כוונות טובות. "בימים אלה של אחר-המלחמה, שהגיעה גם עד כפר מנחם, אמר, ובעיקר בגילכם (כל המשתתפים בני 80-90 !) בוודאי התעוררו אצלכם מצבי מצוקה וחרדה. באתי לסייע לכם להתגבר על טראומות ופוסט-טראומות, בואו נשוחח בפתיחות ובגילוי לב! אך כל כוונותיו המצויינות עלו בתוהו והוא נחל כישלון חרוץ. בזה אחר זה הצהירו היושבים במעגל: אין לי טראומה ולא פוסט. אני מרגיש טוב ובטוח, הקיבוץ דואג ומטפל בנו היטב, ואיני חש(ה) כל צורך בהרגעה או בעזרה כלשהי.  המרצה ניסה שוב ושוב לדובב אותנו ולהגיע ל"שיחה מלב אל לב" (ואכן שיחות כאלה לא פעם נולדות בחוג הזה!), אך ללא הועיל. נברך ונתברך בעובדי הבריאות שלנו, המעניקים לנו טיפול אישי מלא, כל הימים וכל הלילות, מועד וחג!ח ג  ש מ ח  !                                                                  יואל דרום

 

 

 


 

 

 

 

עונת רחצה בריכת השחייה כפר מנחם 2009

 

הבריכה תפתח השנה ביום שבת ה- 2.5.09 בשעה 10:00 בטקס חגיגי עם מתקנים מתנפחים.(נא להצטייד בשתייה ונשנושים).

למעוניינים במנוי עונתי – נא לפנות עם תמונת פספורט ותעודה מזהה לסוזי בהנהלת החשבונות, ניתן לשלם במזומן או בצ'ק.

המעוניינים בכרטיסיות חד פעמיות או ל- 10 כניסות (שאינם מנויים) יכולים לרוכשם בכלבו במזומן או בכרטיס אשראי.

לא ניתן לקנות כרטיסיות בשער הבריכה.

מס' סדורי

פרטים

מחיר  בש"ח

1

מנוי ליחיד

880

2

מנוי לזוג

1100

3

מנוי לזוג +1

1210

4

מנוי לזוג +2

1320

5

מנוי לזוג + 3 או יותר

1430

6

כניסה חד פעמית

35

7

כרטיסיה חד פעמית למשפחה

70

8

כרטיסיה ל- 10 כניסות ליחיד

300

9

כרטיסיה ל- 10 כניסות למשפחה

600

10

מסיבות פרטיות

לא בשעות הפתיחה, בתשלום

11

קבוצות

בתאום, בתשלום.

12

שעות פתיחה בימי חול עד יולי

13:00-20:00

13

שעות פתיחה בימי חול יולי –אוגוסט

9:00-13:00 ,15:00-20:00

14

שעות פתיחה ספטמבר

13:00-20:00

15

שעות פתיחה בשבתות וחגים

9:00-14:00, 15:00-20:00

 

באחד מימי השבוע תהיה רחצה לילית עד 21:00.

 

ההסדר לחברי קיבוץ ימשך כמו בשנתיים הקודמות.

 

רחצה נעימה

יוסי שרון – מנהל הבריכה.

052-3919189


חסר רכיב