חסר רכיב

רחל נועם (נוסבאום)

רחל נועם (נוסבאום)
-
05/07/1929 - 11/10/2018

אמא

 

כשנולדת לפני כמעט 90 שנה בחדרון קטן שבביתכם בעיר סאטמר שבטרנסילבניה, בהונגריה של אז, השמחה הייתה רבה. בת זקונים להוריך אסתר ושמואל גרוס, אחות קטנה לשני אחיך הגדולים:  מיקלוש, הבכור, שלימים עלה לארץ ואף ניסה בראשית דרכו להקלט עם משפחתו בכפר מנחם, ופאלי שרגא, אשר ניספה במחנה עבודות כפיה ומקום קבורתו לא נודע.

שמך מלידה היה מגדה. מגדיקם בפי אוהביך – מגדה שלי. היית מזכירה את שמך בגעגועים עוד שנים רבות לאחר שהגעת לארץ ישראל בה ניתן לך, כמו לרב העולים החדשים בזמנו, שם עברי חדש – רחל.

שנות חייך הראשונות בסטמאר עברו יחסית על מי מנוחות. משפחה דתית שומרת מצוות. סבה מצד אמה היה שוחט ותלמיד חכם. הפרנסה מצויה.

הוריך ושני אחיך התפרנסו בכבוד מתפירת קונפקציה, נדדו בין כפר לבין עיר ומכרו את מעשה ידיהם להתפאר. 7 שנים בלבד הספקת לכבוש את ספסל הלימודים עד שב 1943 נאסרה עליך, כיהודיה, הכניסה לבית הספר. אהבת ללמוד בעיקר כשבית הספר היה תחת השלטון הונגרי.  התרבות ההונגרית הייתה טבועה בך מהבית. השפה, השירים אותם לימדת גם אותנו. 

עד גיל הנעורים היית צמודה לסינרה של אמך, כפי שסיפרת, וממנה למדת את הלכות הבית ובעיקר את סודות הבישול והאפיה בהם היא הפליאה לעשות מכלום. דבר שלימים, בשבועות הספורים כשהצטופפתם בגיטו, במאי 44. 30 בני משפחה בשני חדרים קטנים, הציל מרעב את כולכם. אהבת מאוד את המטבח. עד היום ספוג בנו ובנכדיך טעמם של הבורקס, עוגות הפרג והפרי ושאר מטעמים שחיכו לנו תמיד על השולחן העגול הגדול שבמטבח הקטנטן בקיבוץ.  "דובי הם באו", היה קורא סבא יורם בראותו אותנו מגיעים במורד המדרכה שהובילה אל ביתכם המטופח בצניעות, העמוס עד לתקרה בספרים, ציורים של גוטמן ובעבודות יד שלך. "אמא האיפה" (בא') היה אומר במשחקי הלשון האהובים עליו, ומזמין אותנו לטעום. אמא, לידנו, מאושרת, עוקבת אחר כל ביס וטעימה. אוכל בבית שלנו היה אישו. גם באמצעותו ביטאת את אהבתך לאבא ולנו, לעבודת כפיים, ליצירה ונתינה. כן, אהבת החיים והאדם, התשוקה ליופי ולסדרי עולם לא כבו בך גם כששרדת וחזרת מהתופת של אושוויץ ומצעדת מוות בפברואר 1945.

עולמך המוגן והבטוח יחסית חרב עליך עם כניסת הגרמנים להונגריה. עם זאת, הילדה של אמא, המוגנת, השמורה והמפונקת גילתה אומץ, כוחות ויוזמות הישרדות שלימים הביאו להצלתך. נפגשת בחשאי עם בני נוער בקן השומר הצעיר שפעל בעירך, יצאת, עם סל גדול התלוי על כתפך, כזה המסתיר את הטלאי הצהוב התפור על בגדך, לתור אחר מזון ברחובות אסורים תוך סיכון חייך. גם לאמך לא סיפרת.

כשנלקחת, ואת בת 15, עם משפחתך הגדולה ועם סבתך בת- ה90  שנישאה על כפיים אל תוך קרונות הבקר, עדיין סירבת להאמין שחייך נשארו מאחורי חרכי החלון אשר הוגפו בגסות, ושיקשוק גלגלי הרכבת על הפסים הוביל אותך לעמוד, אוחזת חזק בידה של אמך, אל מול דר' מנגלה אשר חרץ את גורלכן. ימינה ושמאלה.  מנגנון הכחשה קראת לזה והוא שכן קבע בנפשך עד הסוף.

לנו לילדיך לא סיפרת דבר. לנכדותיך נפתחת מעט יותר. שתיקת עברך היתה נוכחת ועומדת בין קירות ביתנו והטילה צל על נשמותינו. דור שני.

בחודש יוני 1948 עלית לישראל. פה בקיבוץ פגשת את אבינו, יורם, מהגרעין הייקי שהיה בין בוני הקיבוץ. אבא המבוגר ממך בשנים, אימץ אותך לחיקו, נערה צעירה, יפה מאוד וגלמודה. מדי פעם סיפרת על טקס חתונה שלא התקיים, על שמלת חתונה שלא נתפרה.

בקיבוץ עבדת בכל עבודה קשה בהתלהבות. ויותר מכך אהבת מוסיקה, ננה מושוקרי, חוה אלברשטיין וגם קלאסית אליה חשף אותך אבא. אהבת מאוד לרקוד, לשיר, לטפח את גינת חלומותיך ולקחת חלק באירועים התרבותיים בקיבוץ. מילאת גם תפקידים ציבוריים, באקונומיה, בוועדות שונות ובבנית מפעל הקרמיקה. וכשכשל שם כוחך, ביצר החיים החזק שאפיין אותך, התעקשת להשתקם, יזמת ובנית לעצמך חדר סריגה בתמיכת הקיבוץ, ויצאת ללימודים כמו שאהבת. נכדיך, ורבים בקיבוץ ומחוצה לו לבשו את מעשי ידיך. גלגל חוזר.

ובבית פנימה, את ואבא מטפחים בית חם, אוהב ומסור. הולדת הנכדים מילאה אותך ואת אבא באושר גדול. תמונת הנצחון שלכם על העבר.  תמר, בכורת הנכדים, אלה, רותי, ענבר, יאיר, ודור. את עדי ואת שלושת ניניך כבר לא הכרת.

שש עשרה שנים שהתה אמא בבית הדר. כמניין חיי נערה מלידתה ועד פריחתה. אמא כדרכה, התעקשה על עצמאותה ונאבקה במחלתה עוד כשנתיים קודם לכן במהלכן נפטר גם אבא ב-2001.  שנים איננו שומעים את קולה. עוד תקשרה עם עיניה והבעות הפנים. אך גם אלו הלכו ופחתו עד שנעלמו לגמרי. עם זאת פעם בה ניצוץ האדם עד קיצה. בקצה שארית חייה, לימדה אותנו אמא את השיעור החשוב של הפרידה. אפשרה לכולנו את הפרידה השקטה והאצילית.

רבים וטובים הקיפוה וסייעו לאורך השנים ככל יכולתם. נורית וקלרה בבית. זוזי האוהבת והמסורה. מריטז הנאמנה והרגישה, ענבל, יפה מרים וכל עובדי בית הדר המסורים. אחיות המרפאה, דני, הרופא, שהיה שם בשבילה ובשבילנו תמיד, בסבלנות ברגישות ובתבונה רבה. תודה לכם ולכל בית כפר מנחם.

 

 

 

 

 

 

 

 

חסר רכיב